.

.

.

תתארו לכם קצת אושר
כי הוא כל כך כל כך נדיר כאן
עיר מגניבה בתוך החושך ושנינו בשמיכה
והיא מלטפת אותי ואומרת לי
מחר יקרה מה שרצית
והיא מלאה השתקפויות של עצב ושמחה”

האם אפשר בכלל לחשוב על דבר כזה?

חשבתם על זה פעם, אולי העולם היה צריך להיות אחרת?

הבית שלי, או יותר נכון הבית של ההורים שלי, הוא בית שיש בו הכול, אף פעם לא החסירו מאתנו כלום, ההורים שלי חושבים שהם הצליחו בחינוך, בדרך חיים הכל כך טובה שהם מעניקים לנו, תנו להפתיע אתכם, אבא, אימא, הבית שלכם, שאתם מאכסנים בו את ארבעת הילדים שלכם, הוא בית קר, מצמרר, מפלה, שואף “למצוינות” שהוא בקושי בינוני, אתם חושבים שאני סתם ילדה בגיל ההתבגרות, שכועסת על דברים שהם כלום, תאמינו לי אם זה היה כלום לא הייתי כועסת.

זוכרים את השקט שלפני הסערה, את ההרגשה הזאת, אני מכורה להרגשה הזאת, רק שאני לא הקורבן, אני הופכת אנשים להיות הקורבן, בעיקר את המשפחה שלי, אפשר לקרוא לזה מרדנית, אבל אני מעדיפה לקרוא לזה אחת שלא שותקת על מה שמפריע לה, אחת שלא מפחדת לשנות, ובעצם זה מה שאני באה להעביר פה, שאם אני הצלחתי להגיע להרגשה העוצמתית הזאת, להרגשה שאני יכולה לשנות, כולם יכולים להרגיש את הדבר המופלא הזה.